מחסום החוסן: מדוע הגישה החינוכית המגינה פוגעת בדור העתיד – ואיך מתקנים?

אנשי חינוך רבים חשים כיום שמשהו בסיסי השתנה ב"חומר האנושי" המגיע לכיתות ולאוניברסיטאות. למרות שסביבת הלמידה הפכה לידידותית, מכילה וקשובה יותר מאי פעם, אנו עדים לדור שמתקשה להתמודד עם אתגרים רגשיים ואינטלקטואליים שבעבר נחשבו לחלק טבעי מהצמיחה. בספרם "The Coddling of the American Mind", מציעים גרג לוקיאנוף וג'ונתן היידט ניתוח מעמיק של הטעויות הפדגוגיות שנעשו בדרך, מתוך כוונות טובות להפליא, אך עם תוצאות מדאיגות של שבירות נפשית וחרדה גוברת.

הטעות המרכזית שנעשתה בעשורים האחרונים היא אימוץ גישת ה"בטיחותנות" (Safetyism). כוונת המערכת הייתה לייצר סביבה מוגנת כדי לאפשר למידה, אך בפועל הרחבנו את מושג ה"בטיחות" אל עבר מחוזות רגשיים וקוגניטיביים. כתוצאה מכך, מערכות החינוך החלו להתייחס לאי-נוחות אינטלקטואלית או לקונפליקט חברתי כאל איום שיש להסיר מהדרך. הטעות הזו מבוססת על שלוש "אי-אמיתות" פדגוגיות שהפכו לנורמה: הראשונה היא האמונה שילדים הם "שבירים" ושחשיפתם לקשיים תחליש אותם, בעוד שהמציאות הפסיכולוגית היא שהאדם הוא "אנטי-שביר" – מערכת הזקוקה לחיכוך, לאתגר ולכישלון כדי להתחזק.

טעות נוספת המאפיינת את הגישה הנוכחית היא עידוד הסטודנטים והתלמידים לסמוך באופן מוחלט על "החשיבה הרגשית" שלהם. בפרקטיקה החינוכית המודרנית, לעיתים קרובות אנו מתקפים רגשות של תלמיד מבלי לבחון את המציאות שמאחוריהם. אם תלמיד מרגיש שדעה מסוימת היא "פוגענית", המערכת נוטה לעצור את הדיון במקום ללמד את התלמיד לבחון מדוע הוא מרגיש כך והאם ניתן להתמודד עם הדעה הזו באופן רציונלי. בכך, מבלי להתכוון, אימצנו בחינוך דפוסים הפוכים מאלו של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT); במקום ללמד ילדים לאתגר עיוותי חשיבה כמו קטסטרופיזציה או הכללת יתר, המערכת החינוכית מחזקת אותם.

ההשלכות הפדגוגיות של טעויות אלו מתבטאות בנסיגת ה"משחק החופשי" ובצמצום האוטונומיה של התלמיד. כמחנכים, הפכנו לעיתים ל"שופטים" במקום ל"מלווים". בכל פעם שאנחנו מתערבים מהר מדי בסכסוך חברתי בחצר או מרככים דרישות לימודיות כדי למנוע תסכול, אנחנו מונעים מהתלמיד את ה"חיסון" הפסיכולוגי הדרוש לו. דור ה-Z, שגדל לתוך עולם של רשתות חברתיות המעודדות קיטוב ושבטיות, זקוק יותר מכל לחינוך שמלמד איך להיות בחדר אחד עם אדם שחושב אחרת, מבלי לראות בו אויב ומבלי לחוש שהזהות העצמית נמצאת בסכנה.

התיקון מחייב שינוי תפיסתי עמוק בתוכניות ההתערבות החינוכיות. עלינו לעבור מחינוך של "מרחבים מוגנים" (Safe Spaces) לחינוך של "מרחבים אמיצים" (Brave Spaces). תוכניות התערבות לפיתוח חוסן אינן צריכות להיות "עוד שיעור" במערכת, אלא תשתית המעודדת חשיפה מדורגת לאתגרים, עידוד של ענווה אינטלקטואלית והבנה שאי-נוחות היא סימן ללמידה ולא לסכנה. עלינו להכין את הסטודנטים והתלמידים לדרך, ולא לנסות לסלול עבורם דרך ללא מהמורות. רק

כאשר נחזיר למערכת החינוך את הערך של חוסן, גמישות מחשבתית ויכולת התמודדות, נוכל להבטיח שהדור הבא יהיה מסוגל להוביל את החברה בביטחון ובבריאות נפשית.

נקודות למחשבה ודיון:

• היכן עובר הגבול? כיצד אנו יכולים להבדיל בין יצירת סביבה תומכת ומכילה לבין "בטיחותנות" יתר שמונעת מהתלמיד להתפתח?

• מודל ה"שופט" מול "מלווה": האם ביום-יום שלנו כמחנכים אנחנו ממהרים מדי לפתור עבור התלמידים קונפליקטים חברתיים? מה יקרה אם "נסוג" צעד אחד אחורה?

• תיקוף רגשות מול בדיקת מציאות: כיצד נוכל לתת מקום לרגשות התלמיד מבלי להפוך אותם ל"אמת אובייקטיבית" שאין עליה עוררין? איך מלמדים ילד לאתגר את המחשבות של עצמו?

• חוסן אינטלקטואלי בכיתה: האם התלמידים שלנו מסוגלים לשמוע דעה שמקוממת אותם מבלי להרגיש מאוימים אישית? אילו כלים אנו נותנים להם כדי לנהל דיון ב"מרחב אמיץ"?

• המחיר של הימנעות מתסכול: האם הניסיון שלנו לרכך דרישות או למנוע תסכול לימודי בטווח הקצר, פוגע ביכולת של התלמיד להתמודד עם אתגרי עולם העבודה והחיים בטווח הארוך?